חוק כרטיסי חיוב
דיני עסקים
לועזית: charge cards law
חוק שנתקבל בשנת 1986 (התשמ"ו) ונכנס
לתוקף ב-1 בינואר 1987, הבא להבטיח
לקוח המשתמש בכרטיס
חיוב מפני נזקים גדולים. החוק מבחין בין כרטיס אשראי המיועד לרכישת
נכסים מהספק ללא תשלום מיידי של
התמורה ובין כרטיס בנק המיועד למשיכת כספים באמצעות מכשירי בנק
או לרכישת נכסים בדרך חיוב חשבונו של בעל הכרטיס בבנק - כששני הסוגים נכללים במונח כרטיס חיוב. החוק
מחייב עריכת
חוזה בכתב בין מנפיק הכרטיס והלקוח, שנכנס לתוקפו לאחר חתימת ומסירת הכרטיס לידי הלקוח.
החוזה ניתן לחידוש אוטומטי וסיומו -
מצד הלקוח - ייכנס לתוקף עם החזרת הכרטיס למנפיק. על פי החוק תהיה
אחריות הלקוח שאבד לו כרטיסו מוגבלת אם הודיע
במועד על האובדן או הגניבה. אם עבר זמן עד שהודיע , יחוייב בסכום נוסף. כן בא החוק להתאים עבירות שנעשו באמצעות כרטיסי אשראי לשאר ההוראות של חוק העונשין. הבנקים יהיו חייבים להחזיר תוך 30 יום לכל היותר את הכספים שנגנבו מהלקוח שבכרטיסו נעשה שימוש לרעה, והוא עמד בתנאי החוק. החוזים של החברות הגדולות המנפיקות כרטיסי אשראי יהיו טעונים לאישור של
בית הדין לחוזים אחדים. לקוח שאבד את כרטיסו או שהכרטיס נגנב, יהיה
חייב לסייע לחברות במסירת פרטים ככל שיידרש, כדי שיוכלו לחקור את נסיבות המקרה, ואם לא - יוכלו בתי
המשפט לפסוק למנפיק נזקים. החוק חל רק על מנפיקים שהם
חברה רשומה בישראל, ועל לקוחות שהם תושבי ישראל, לא על תיירים.