שַׁעַר אֶמְצַע
בנקאות ושוק ההון
לועזית: middle rate
שער חליפין שקובע בנק ישראל לדולר של ארה"ב או לסל המטבעות ושמסביבו נעים שערי החליפין היומיים כלפי מעלה או מטה.
(גם: שער אלכסון).
הרעיון נלקח מהסדר שער החליפין האירופאי, לאחר שבשוק האירופאי המשותף הוא תרם ליציבות ולהורדת האינפלציה. עד ינואר 1989 נהגו האוצר ובנק ישראל להודיע מידי פעם על פיחות רשמי שקבע את שער השקל (לעומת הדולר או סל המטבעות), שיטה שהוחלפה על ידי החלטה רשמית בדבר שער האמצע. סביב שער האמצע ניתן לנוע עד 5 אחוזים כלפי מעלה וכלפי מטה. כלומר: יש מרחב של 10 אחוזים במסגרתו ניתן לפחת או לייסף את השקל באופן שוטף והדבר נעשה על ידי מחלקת מטבע חוץ בבנק ישראל, על בסיס ביקוש והיצע ועל בסיס שיקולי מדיניות מוניטרית כללית. כדי להגיע לפיחות מעבר לגבול העליון של המרחב יש צורך בהחלטה על שינוי שער האמצע. מדיניות זו גרמה לספקולציות חצי שנתיות לפיחות, דבר שגרם לצורך בהתאמות חריפות של שערי הריבית ולתנודות גדולות ביתרות מטבע החוץ של המדינה. כדי למנוע זאת וכדי לאפשר למשקיעים לתכנן לטווחים ארוכים יותר החליטו בנק ישראל ובמשרד האוצר בסוף 1991 לעבור לשיטה שבה לא יצטרכו השר והנגיד לשנות את שער האמצע בהחלטה מיוחדת אלא הוא ינוע ויעלה בשיעור שנתי מצטבר מסוים. לעומת זאת הפיחות או הייסוף היומי יוסיפו להיות תלויים בביקוש ובהיצע למטבע חוץ. השינוי העיקרי בשיטה זו הוא גבוה יחסית ובעיתוי בלתי ידוע מראש, לקו אמצע אלכסוני שמותאם לתוואי ידוע מראש באופן רציף.
בנקאות ושוק ההון
לועזית: middle rate
שער חליפין שקובע בנק ישראל לדולר של ארה"ב או לסל המטבעות ושמסביבו נעים שערי החליפין היומיים כלפי מעלה או מטה.
(גם: שער אלכסון).
הרעיון נלקח מהסדר שער החליפין האירופאי, לאחר שבשוק האירופאי המשותף הוא תרם ליציבות ולהורדת האינפלציה. עד ינואר 1989 נהגו האוצר ובנק ישראל להודיע מידי פעם על פיחות רשמי שקבע את שער השקל (לעומת הדולר או סל המטבעות), שיטה שהוחלפה על ידי החלטה רשמית בדבר שער האמצע. סביב שער האמצע ניתן לנוע עד 5 אחוזים כלפי מעלה וכלפי מטה. כלומר: יש מרחב של 10 אחוזים במסגרתו ניתן לפחת או לייסף את השקל באופן שוטף והדבר נעשה על ידי מחלקת מטבע חוץ בבנק ישראל, על בסיס ביקוש והיצע ועל בסיס שיקולי מדיניות מוניטרית כללית. כדי להגיע לפיחות מעבר לגבול העליון של המרחב יש צורך בהחלטה על שינוי שער האמצע. מדיניות זו גרמה לספקולציות חצי שנתיות לפיחות, דבר שגרם לצורך בהתאמות חריפות של שערי הריבית ולתנודות גדולות ביתרות מטבע החוץ של המדינה. כדי למנוע זאת וכדי לאפשר למשקיעים לתכנן לטווחים ארוכים יותר החליטו בנק ישראל ובמשרד האוצר בסוף 1991 לעבור לשיטה שבה לא יצטרכו השר והנגיד לשנות את שער האמצע בהחלטה מיוחדת אלא הוא ינוע ויעלה בשיעור שנתי מצטבר מסוים. לעומת זאת הפיחות או הייסוף היומי יוסיפו להיות תלויים בביקוש ובהיצע למטבע חוץ. השינוי העיקרי בשיטה זו הוא גבוה יחסית ובעיתוי בלתי ידוע מראש, לקו אמצע אלכסוני שמותאם לתוואי ידוע מראש באופן רציף.
