ביטוח פיקדונות
בנקאות ושוק ההון
לועזית: deposit insurance
ביטוח המגן על חסכונותיו של המפקיד, למקרה שהבנק מתמוטט. סידורי הביטוח הזה שונים ממקום למקום, אך במרבית המדינות ביטוח פיקדונות מחויב על-ידי הממשלה ומשולם על-ידי הבנקים (ובסופו של דבר, על-ידי לקוחותיהם). הבנקים מעבירים נתח קטן מנכסיהם אל קרן ביטוח מרכזית, בדרך כלל ממשלתית. אם בנק קורס, הקרן הזו מבטיחה את פיקדונות הלקוחות, לפחות עד לסכום מסוים. באמצעות הבטחה ללקוחות הבנקים שפיקדונותיהם מוגנים, ביטוח הפיקדונות נועד למנוע מצבים של בהלה ומשיכת כספים בבת אחת מן הבנקים, ולכן הוא מפחית את הסיכון השיטתי. ארצות-הברית הנהיגה ביטוח פיקדונות ב-1933, אחרי שבהלה בנקאית גדולה ("ריצה אל הבנק") הובילה לפשיטות רגל מסיביות, והעמיקה את השפל הכלכלי.
החיסרון של ביטוח פיקדונות הוא הסיכון המוסרי שהוא יוצר. בכך שהוא מבודד בעלי פיקדונות מכישלונות בנקאיים, ביטוח פיקדונות מפחית את התמריץ של הלקוחות לעקוב אחרי פעילות הבנק מקרוב. הבנקים יכולים לקחת על עצמם סיכונים גדולים יותר, בידיעה שקיימת רשת ביטחון במימון ממלכתי שעליה הם יפלו בעת התמוטטות.
אין פתרונות קלים לבעיית הסיכון המוסרי. גישה אחת היא לפקח מקרוב אחרי פעילות הבנקים, אבל קל יותר לומר זאת מאשר לעשות, בין היתר בגלל עלות הפיקוח הגבוהה. גישה אחרת היא להבטיח הלימות הון, באמצעות חיוב הבנקים להפריש לקרנות נפרדות סכום מסוים של הון כאשר הם נוטלים על עצמם סיכונים שונים
לחילופין ניתן לצמצם את רשת הביטחון הממלכתית, באמצעות חלוקת הבנקים לשני סוגים: בנקים בטוחים מאוד או "בנקים צרים", שמנהלים עסקים מסורתיים ומשקיעים רק בנכסים בטוחים; ו"בנקים רחבים", שנתונים לפיקוח קל יותר ומגוון עיסוקיהם יכול להיות רחב יותר. חוסכים שמשקיעים בבנקים רחבים ירוויחו כנראה תשואות גבוהות יותר מפני שהבנק יכול להשקיע בנכסים מסוכנים יותר; אך הם יאבדו את מכנסיהם אם הבנק יתמוטט.
פיתרון אפשרי אחר הוא לחייב כל בנק לממן חלק קטן מנכסיו באמצעות מכירת חוב בדרגה שנייה למוסדות אחרים, ביחד עם התנאי שהתשואה על האג"ח צריכה להיות גבוהה בלא יותר מאשר כך וכך נקודות בסיס (נניח 50) ביחס לתשואה של מכשיר הון מקביל נקי מסיכונים. חוב בדרגה שנייה (תעודות פיקדון בלתי-מובטחות) הוא חוב בדרגה נמוכה: בעליו יהיו בסוף התור לקבל את כספם אם הבנק יהיה בבעיות, ולא תהיה להם רשת ביטחון. המשקיעים יקנו את החוב הזה בתשואה קרובה למדי לריבית נטולת הסיכון, רק אם הם יהיו בטוחים שהבנק מצוי בסיכון נמוך. כדי למכור את החוב, הבנק יצטרך לשכנע משקיעים בעלי מידע. האפשרות הזו מנצלת את העובדה שהבנקים יודעים על בנקאות יותר מאשר מפקחים על הבנקאות. הבנקים נדרשים לא להיות אזרחים טובים, אלא רק לשמור על רווחיותם. שלא כמו המשטר הנוכחי, האפשרות הזו מתבססת על מידע זמין לכולם, ודואגת לתמריצים של כל הצדדים. הרעיון החדשני הזה נוסה לראשונה בארגנטינה, שבה הוא נפל קורבן למשבר הכלכלי, הבנקאי והפוליטי של 2002-2001, לפני שהיה לו סיכוי להוכיח את עצמו.
בנקאות ושוק ההון
לועזית: deposit insurance
ביטוח המגן על חסכונותיו של המפקיד, למקרה שהבנק מתמוטט. סידורי הביטוח הזה שונים ממקום למקום, אך במרבית המדינות ביטוח פיקדונות מחויב על-ידי הממשלה ומשולם על-ידי הבנקים (ובסופו של דבר, על-ידי לקוחותיהם). הבנקים מעבירים נתח קטן מנכסיהם אל קרן ביטוח מרכזית, בדרך כלל ממשלתית. אם בנק קורס, הקרן הזו מבטיחה את פיקדונות הלקוחות, לפחות עד לסכום מסוים. באמצעות הבטחה ללקוחות הבנקים שפיקדונותיהם מוגנים, ביטוח הפיקדונות נועד למנוע מצבים של בהלה ומשיכת כספים בבת אחת מן הבנקים, ולכן הוא מפחית את הסיכון השיטתי. ארצות-הברית הנהיגה ביטוח פיקדונות ב-1933, אחרי שבהלה בנקאית גדולה ("ריצה אל הבנק") הובילה לפשיטות רגל מסיביות, והעמיקה את השפל הכלכלי.
החיסרון של ביטוח פיקדונות הוא הסיכון המוסרי שהוא יוצר. בכך שהוא מבודד בעלי פיקדונות מכישלונות בנקאיים, ביטוח פיקדונות מפחית את התמריץ של הלקוחות לעקוב אחרי פעילות הבנק מקרוב. הבנקים יכולים לקחת על עצמם סיכונים גדולים יותר, בידיעה שקיימת רשת ביטחון במימון ממלכתי שעליה הם יפלו בעת התמוטטות.
אין פתרונות קלים לבעיית הסיכון המוסרי. גישה אחת היא לפקח מקרוב אחרי פעילות הבנקים, אבל קל יותר לומר זאת מאשר לעשות, בין היתר בגלל עלות הפיקוח הגבוהה. גישה אחרת היא להבטיח הלימות הון, באמצעות חיוב הבנקים להפריש לקרנות נפרדות סכום מסוים של הון כאשר הם נוטלים על עצמם סיכונים שונים
לחילופין ניתן לצמצם את רשת הביטחון הממלכתית, באמצעות חלוקת הבנקים לשני סוגים: בנקים בטוחים מאוד או "בנקים צרים", שמנהלים עסקים מסורתיים ומשקיעים רק בנכסים בטוחים; ו"בנקים רחבים", שנתונים לפיקוח קל יותר ומגוון עיסוקיהם יכול להיות רחב יותר. חוסכים שמשקיעים בבנקים רחבים ירוויחו כנראה תשואות גבוהות יותר מפני שהבנק יכול להשקיע בנכסים מסוכנים יותר; אך הם יאבדו את מכנסיהם אם הבנק יתמוטט.
פיתרון אפשרי אחר הוא לחייב כל בנק לממן חלק קטן מנכסיו באמצעות מכירת חוב בדרגה שנייה למוסדות אחרים, ביחד עם התנאי שהתשואה על האג"ח צריכה להיות גבוהה בלא יותר מאשר כך וכך נקודות בסיס (נניח 50) ביחס לתשואה של מכשיר הון מקביל נקי מסיכונים. חוב בדרגה שנייה (תעודות פיקדון בלתי-מובטחות) הוא חוב בדרגה נמוכה: בעליו יהיו בסוף התור לקבל את כספם אם הבנק יהיה בבעיות, ולא תהיה להם רשת ביטחון. המשקיעים יקנו את החוב הזה בתשואה קרובה למדי לריבית נטולת הסיכון, רק אם הם יהיו בטוחים שהבנק מצוי בסיכון נמוך. כדי למכור את החוב, הבנק יצטרך לשכנע משקיעים בעלי מידע. האפשרות הזו מנצלת את העובדה שהבנקים יודעים על בנקאות יותר מאשר מפקחים על הבנקאות. הבנקים נדרשים לא להיות אזרחים טובים, אלא רק לשמור על רווחיותם. שלא כמו המשטר הנוכחי, האפשרות הזו מתבססת על מידע זמין לכולם, ודואגת לתמריצים של כל הצדדים. הרעיון החדשני הזה נוסה לראשונה בארגנטינה, שבה הוא נפל קורבן למשבר הכלכלי, הבנקאי והפוליטי של 2002-2001, לפני שהיה לו סיכוי להוכיח את עצמו.
