יתרון יחסי
כלכלה וסטטיסטיקה
לועזית: comparative advantage
היכולת של ארץ מסוימת, או של יחידה כלכלית, לייצר מוצר או שירות מסוימים בעלות הנמוכה מזו שבה יכולה לייצר ארץ אחרת או יחידה כלכלית אחרת. יתרון יחסי יכול שיהיה טבעי - זה הקשור באוצרות טבע - או טכנולוגי - זה הקשור בצבירת מיומנות וניסיון בתחום ההתמחות. מונח זה שתואר לראשונה על ידי דייוויד ריקרדו, הסביר כיצד מדינות יכולות להרוויח מסחר הדדי ביניהן, גם אם אחת מהן יעילה יותר ויש לה יתרון מוחלט בכל פעילות שלה, בתנאי שהיחסים בין עלויות הייצור שלהן שונים זה מזה (ראה: פרדוקס יתרון יחסי). הכלכלנים הקלאסיים הסיקו מכך עיקרון כלכלי המסביר את התועלת שעשויים להפיק שני משקים - או יותר - מקשרי מסחר הדדיים, ולפיכך המדינות אינן צריכות לחתור לאוטרקיה. כל מדינה חייבת להתרכז בייצור המוצרים המתאימים ביותר לתנאיה ולהחליפם במוצרים אחרים שתנאי ייצורם באותה ארץ נוחים פחות. כלומר: כל מדינה שרוצה כי כלכלתה תהיה מסוגלת להתחרות בשווקי העולם צריכה לייבא את מה שמדינות אחרות מייצרות טוב יותר וזול יותר ולייצא את אותם מוצרים שבהם יש לה יתרון. אפשר לראות את עיקרון היתרון היחסי כהרחבה של עיקרון חלוקת העבודה וההתמחות - המקובל לגבי ישויות עסקיות - לתחום הסחר הבינלאומי. ריקרדו הדגיש כי היתרון היחסי - ולא היתרון המוחלט - הוא הקובע את כדאיותה של התמחות. אולם, יש לציין, שלא יתרון מוחלט ולא יתרון יחסי הם סטטיים והמצב של יחס יתרונות אלה בין ארצות שונות יכול להשתנות. יתר על כן, הטענות של אלה המתנגדים לפעול רק על פי עיקרון היתרון היחסי נובעות מהעובדה שהתפיסה מתבססת על מצב שלום וחופש תנועה של אנשים והון מארץ לארץ, ואילו היעדר אחד התנאים מערער את השיטה כולה. החוק הנובע מהעיקרון - "חוק היתרון היחסי" (law of comparative costs) - הינו בר תוקף גם לגבי פרטים וגם לגבי המדינה עצמה. לדוגמה, כדאי לאדם המתמחה בפעילות מסוימת לשלם לזולתו כדי שהלה יעשה למענו פעולה אחרת, אף אם הוא עצמו מיטיב לעשותה. למשל, אם רופא מסוגל לעדור את גינתו ביום אחד, ולפועל שכיר נדרשים לכך יומיים, כדאי לרופא להעסיק פועל שכיר, כל עוד משתכר הרופא במקצועו ביום אחד סכום העולה על הסכום שעליו לשלם לפועל תמורת שני ימי עבודתו.
כלכלה וסטטיסטיקה
לועזית: comparative advantage
היכולת של ארץ מסוימת, או של יחידה כלכלית, לייצר מוצר או שירות מסוימים בעלות הנמוכה מזו שבה יכולה לייצר ארץ אחרת או יחידה כלכלית אחרת. יתרון יחסי יכול שיהיה טבעי - זה הקשור באוצרות טבע - או טכנולוגי - זה הקשור בצבירת מיומנות וניסיון בתחום ההתמחות. מונח זה שתואר לראשונה על ידי דייוויד ריקרדו, הסביר כיצד מדינות יכולות להרוויח מסחר הדדי ביניהן, גם אם אחת מהן יעילה יותר ויש לה יתרון מוחלט בכל פעילות שלה, בתנאי שהיחסים בין עלויות הייצור שלהן שונים זה מזה (ראה: פרדוקס יתרון יחסי). הכלכלנים הקלאסיים הסיקו מכך עיקרון כלכלי המסביר את התועלת שעשויים להפיק שני משקים - או יותר - מקשרי מסחר הדדיים, ולפיכך המדינות אינן צריכות לחתור לאוטרקיה. כל מדינה חייבת להתרכז בייצור המוצרים המתאימים ביותר לתנאיה ולהחליפם במוצרים אחרים שתנאי ייצורם באותה ארץ נוחים פחות. כלומר: כל מדינה שרוצה כי כלכלתה תהיה מסוגלת להתחרות בשווקי העולם צריכה לייבא את מה שמדינות אחרות מייצרות טוב יותר וזול יותר ולייצא את אותם מוצרים שבהם יש לה יתרון. אפשר לראות את עיקרון היתרון היחסי כהרחבה של עיקרון חלוקת העבודה וההתמחות - המקובל לגבי ישויות עסקיות - לתחום הסחר הבינלאומי. ריקרדו הדגיש כי היתרון היחסי - ולא היתרון המוחלט - הוא הקובע את כדאיותה של התמחות. אולם, יש לציין, שלא יתרון מוחלט ולא יתרון יחסי הם סטטיים והמצב של יחס יתרונות אלה בין ארצות שונות יכול להשתנות. יתר על כן, הטענות של אלה המתנגדים לפעול רק על פי עיקרון היתרון היחסי נובעות מהעובדה שהתפיסה מתבססת על מצב שלום וחופש תנועה של אנשים והון מארץ לארץ, ואילו היעדר אחד התנאים מערער את השיטה כולה. החוק הנובע מהעיקרון - "חוק היתרון היחסי" (law of comparative costs) - הינו בר תוקף גם לגבי פרטים וגם לגבי המדינה עצמה. לדוגמה, כדאי לאדם המתמחה בפעילות מסוימת לשלם לזולתו כדי שהלה יעשה למענו פעולה אחרת, אף אם הוא עצמו מיטיב לעשותה. למשל, אם רופא מסוגל לעדור את גינתו ביום אחד, ולפועל שכיר נדרשים לכך יומיים, כדאי לרופא להעסיק פועל שכיר, כל עוד משתכר הרופא במקצועו ביום אחד סכום העולה על הסכום שעליו לשלם לפועל תמורת שני ימי עבודתו.
