כלכלת צד היצע
כלכלה וסטטיסטיקה
לועזית: supply side economics
תפיסה כלכלית השמה את הדגש על עידוד ההיצע (ולא הביקוש) כדי להשיג צמיחה כלכלית; גישה שראשיתה בשנות ה-70 של המאה ה-20 אך התגברה בארה"ב בתחילת שנות ה-80 של אותה מאה כדרך להתמודד עם בעיות האינפלציה והגיעה לשיאה בעת כהונתו של הנשיא האמריקני רונלד רייגן. דובריה טענו שהגדלת התוצר הלאומי תקטין את עודף הביקוש המצרפי ותצמצם את עליית המחירים, וכדי לעשות זאת יש לצמצם או לבטל מִסים שונים המוטלים על פעילויות עסקיות; צמצום כזה יגדיל את ההכנסה מהון ומעבודה ויעודד את הרחבת הייצור וניצול ההון הקיים. אסכולה זו באה כריאקציה לכלכלה הקיינסיאנית שהדגישה את צד הביקוש. על פי תפיסה זו יש לשים את הדגש על השקעות ותפוקה ולעודד את השימוש בהון ובעבודה בעזרת תמריצים שיעשו את ניצולם המרבי לכדאיים. ההנחה בתיאוריה זו היא שקיצוץ במִסים יביא לגידול רב בתפוקה, בהשקעות ובפעילות המשק. תיאוריה זו בצורתה הקיצונית מוצאת ביטוי בעקומת לאפר המנסה להוכיח שקיצוץ במִסים יביא להגדלת ההכנסות ממִסים. תיאוריה זו סבורה ששיעורי המס השוליים הפכו גבוהים כל כך (בעיקר כתוצאה מהוצאה ממשלתית גדולה), עד שלא נשאר מקום לעידוד הוצאה פרטית חדשה על מפעלים, ציוד וגורמים אחרים המביאים לצמיחה ולרווחיות. לכן קיצוץ בגודל הוצאותיה של הממשלה - וכתוצאה מכך בחלקה בהכנסה - יוסיף אמצעים להתרחבות כלכלית. התומכים בתיאוריה זו טוענים שזו יושמה בשנים הראשונות של ממשל רייגן בארה"ב כאשר שיעורי המס השולי קוצצו והביאו להתאוששות כלכלית. מאידך גיסא, סבורים המתנגדים לתיאוריה שההתאוששות שאירעה באותה תקופה נבעה מהגדלת ביקוש הצרכנים (משום שההכנסה הפנויה שלהם גדלה) ולא בשל הגדלת ההיצע. לשיטת כלכלת צד ההיצע מתנגדים גם הכלכלנים המוניטריסטיים הסבורים שהדרך הטובה ביותר להשפיע ולהסדיר את הביקוש המצרפי היא באמצעות הגדלה או הקטנה (בהתאם למקרה) של היצע הכסף במשק על ידי הבנק המרכזי. המונח "צד היצע" הוטבע על ידי הרברט סטיין (Stein) ממבקרי התיאוריה, בשנת 1976.
כלכלה וסטטיסטיקה
לועזית: supply side economics
תפיסה כלכלית השמה את הדגש על עידוד ההיצע (ולא הביקוש) כדי להשיג צמיחה כלכלית; גישה שראשיתה בשנות ה-70 של המאה ה-20 אך התגברה בארה"ב בתחילת שנות ה-80 של אותה מאה כדרך להתמודד עם בעיות האינפלציה והגיעה לשיאה בעת כהונתו של הנשיא האמריקני רונלד רייגן. דובריה טענו שהגדלת התוצר הלאומי תקטין את עודף הביקוש המצרפי ותצמצם את עליית המחירים, וכדי לעשות זאת יש לצמצם או לבטל מִסים שונים המוטלים על פעילויות עסקיות; צמצום כזה יגדיל את ההכנסה מהון ומעבודה ויעודד את הרחבת הייצור וניצול ההון הקיים. אסכולה זו באה כריאקציה לכלכלה הקיינסיאנית שהדגישה את צד הביקוש. על פי תפיסה זו יש לשים את הדגש על השקעות ותפוקה ולעודד את השימוש בהון ובעבודה בעזרת תמריצים שיעשו את ניצולם המרבי לכדאיים. ההנחה בתיאוריה זו היא שקיצוץ במִסים יביא לגידול רב בתפוקה, בהשקעות ובפעילות המשק. תיאוריה זו בצורתה הקיצונית מוצאת ביטוי בעקומת לאפר המנסה להוכיח שקיצוץ במִסים יביא להגדלת ההכנסות ממִסים. תיאוריה זו סבורה ששיעורי המס השוליים הפכו גבוהים כל כך (בעיקר כתוצאה מהוצאה ממשלתית גדולה), עד שלא נשאר מקום לעידוד הוצאה פרטית חדשה על מפעלים, ציוד וגורמים אחרים המביאים לצמיחה ולרווחיות. לכן קיצוץ בגודל הוצאותיה של הממשלה - וכתוצאה מכך בחלקה בהכנסה - יוסיף אמצעים להתרחבות כלכלית. התומכים בתיאוריה זו טוענים שזו יושמה בשנים הראשונות של ממשל רייגן בארה"ב כאשר שיעורי המס השולי קוצצו והביאו להתאוששות כלכלית. מאידך גיסא, סבורים המתנגדים לתיאוריה שההתאוששות שאירעה באותה תקופה נבעה מהגדלת ביקוש הצרכנים (משום שההכנסה הפנויה שלהם גדלה) ולא בשל הגדלת ההיצע. לשיטת כלכלת צד ההיצע מתנגדים גם הכלכלנים המוניטריסטיים הסבורים שהדרך הטובה ביותר להשפיע ולהסדיר את הביקוש המצרפי היא באמצעות הגדלה או הקטנה (בהתאם למקרה) של היצע הכסף במשק על ידי הבנק המרכזי. המונח "צד היצע" הוטבע על ידי הרברט סטיין (Stein) ממבקרי התיאוריה, בשנת 1976.
