מְחִיר הוֹן מְנָיוֹת
כלכלה וסטטיסטיקה
לועזית: cost of share capital
שיעור תשואה שבעלי המניות הרגילות מצפים לקבל על השקעתם במניות. בעל המניה יחשב בדרך כלל את התשואה הנדרשת עבור השקעתו במניות על בסיס של תשואה נדרשת ללא סיכון בתוספת פרמיות לסיכון עסקי ולסיכון פיננסי, בסיס הלוקח בחשבון את התשואה החילופית שבעל ההון יכול לקבל בהשקעה אחרת בהשוואה לניירות ערך מסוג אחר, כגון: איגרות חוב הרי שהפרמיה לסיכון במניות גבוהה יותר, וככל שיהיה מדובר בחברה קטנה יותר או מסוכנת יותר התשואה שיצפו בעלי המניות לקבל מהחזקת המניה תהיה גבוהה יותר. בחברה שמניותיה מפוזרות בציבור הרחב החברה תנסה למצוא את התמורה הנאותה שיש לתת לבעלי המניות, תמורה שתגדיל את הערך הנוכחי של המניות או לפחות תשמור על רמתם. הנוסחאות השונות לחישוב תמורה זו הן רבות ומגוונות, הן בנויות ברובן על שימוש בכלים ובנתונים סטטיסטיים מזה, ועל ההיגיון המשוער שעל פיו יפעל, או פועל, בעל המניות, מזה. שתיים מהגישות המרכזיות לחישוב מחיר ההון של המניות מתבססות על שיעורי הרווח ושיעורי הדיבידנד הקיימים והצפוים בחברה. הגישה הראשונה מניחה שהתמורה לבעלי המניות מוכבת מתמורה במזומנים (דיבידנד) ומתמורה הונית (גידול החברה). בהתאם לכך, מצפה המשקיע שהחברה תמשיך ותיתן לו גם בעתיד אותם שיעורי הדיבידנד כפי שניתנים לו כיום, ובה בעת תמשיך לגדול בקצב הממוצע של השנים האחרונות. הגישה השנייה, הבאה להתגבר על שאלת חלוקת או אי חלוקת הדיבידנד, מתבססת על הרווחיות הצפויה למניה. על פי גישה זו, מתעניין המשקיע ברווח הצפוי למניה בלא להתחשב בחלוקת או אי חלוקת רווח זה כדיבידנד. ההנחה הסמויה היא שאי חלוקת הרווחים מביאה להגדלת ערך המניה עקב צבירת יתרת הרווח בחברה ואינה פוגעת בתדמית החברה ובמידת האטרקטיביות שלה למשקיע. על פי שתי הגישות גם יחד יכולים בעלי המניות להכריח את הנהלת החברה להעניק להם את שיעור התשואה הרצוי להם (דיבידנד למניה או רווח למניה) בשינוי מחיר המניה בשוק. על מנת למנוע ירידת מחיר המניות בשוק תעשה החברה כל מאמץ כדי להצדיק את ציפיותיהם של בעלי המניות ולספק את רצונם. בדרך, למעשה, נעשית הציפייה לרווח למניה (או לדיבידנד למניה) למעין מחיר שהחברה חייבת לשלם אותו במקביל לריבית על איגרת חוב או דיבידנד למניית בכורה.
כלכלה וסטטיסטיקה
לועזית: cost of share capital
שיעור תשואה שבעלי המניות הרגילות מצפים לקבל על השקעתם במניות. בעל המניה יחשב בדרך כלל את התשואה הנדרשת עבור השקעתו במניות על בסיס של תשואה נדרשת ללא סיכון בתוספת פרמיות לסיכון עסקי ולסיכון פיננסי, בסיס הלוקח בחשבון את התשואה החילופית שבעל ההון יכול לקבל בהשקעה אחרת בהשוואה לניירות ערך מסוג אחר, כגון: איגרות חוב הרי שהפרמיה לסיכון במניות גבוהה יותר, וככל שיהיה מדובר בחברה קטנה יותר או מסוכנת יותר התשואה שיצפו בעלי המניות לקבל מהחזקת המניה תהיה גבוהה יותר. בחברה שמניותיה מפוזרות בציבור הרחב החברה תנסה למצוא את התמורה הנאותה שיש לתת לבעלי המניות, תמורה שתגדיל את הערך הנוכחי של המניות או לפחות תשמור על רמתם. הנוסחאות השונות לחישוב תמורה זו הן רבות ומגוונות, הן בנויות ברובן על שימוש בכלים ובנתונים סטטיסטיים מזה, ועל ההיגיון המשוער שעל פיו יפעל, או פועל, בעל המניות, מזה. שתיים מהגישות המרכזיות לחישוב מחיר ההון של המניות מתבססות על שיעורי הרווח ושיעורי הדיבידנד הקיימים והצפוים בחברה. הגישה הראשונה מניחה שהתמורה לבעלי המניות מוכבת מתמורה במזומנים (דיבידנד) ומתמורה הונית (גידול החברה). בהתאם לכך, מצפה המשקיע שהחברה תמשיך ותיתן לו גם בעתיד אותם שיעורי הדיבידנד כפי שניתנים לו כיום, ובה בעת תמשיך לגדול בקצב הממוצע של השנים האחרונות. הגישה השנייה, הבאה להתגבר על שאלת חלוקת או אי חלוקת הדיבידנד, מתבססת על הרווחיות הצפויה למניה. על פי גישה זו, מתעניין המשקיע ברווח הצפוי למניה בלא להתחשב בחלוקת או אי חלוקת רווח זה כדיבידנד. ההנחה הסמויה היא שאי חלוקת הרווחים מביאה להגדלת ערך המניה עקב צבירת יתרת הרווח בחברה ואינה פוגעת בתדמית החברה ובמידת האטרקטיביות שלה למשקיע. על פי שתי הגישות גם יחד יכולים בעלי המניות להכריח את הנהלת החברה להעניק להם את שיעור התשואה הרצוי להם (דיבידנד למניה או רווח למניה) בשינוי מחיר המניה בשוק. על מנת למנוע ירידת מחיר המניות בשוק תעשה החברה כל מאמץ כדי להצדיק את ציפיותיהם של בעלי המניות ולספק את רצונם. בדרך, למעשה, נעשית הציפייה לרווח למניה (או לדיבידנד למניה) למעין מחיר שהחברה חייבת לשלם אותו במקביל לריבית על איגרת חוב או דיבידנד למניית בכורה.
