מנוף פיננסי
כלכלה וסטטיסטיקה
לועזית: financial leverage
מנוף הקשור למבנה הון של חברה המשתמשת בפעילותה הן בהון עצמי והן בהון חיצוני. משמעותו - מספר השקלים שחברה מפעילה על כל שקל של הון עצמי. המנוף מוגדר כיחס בין סך ההתחייבויות של החברה לבין סך ההון וההתחייבויות (או סך כל הנכסים). במצב זה, אם לחברה הון חיצוני גדול והון עצמי (אקויטי) קטן, הרי לשינוי קטן ברווחי החברה, אם כלפי מעלה ואם כלפי מטה, יש אפקט ניכר על הרווח למניה. ככל שחלק ההון העצמי בחברה קטן יותר (מנוף פיננסי גדול יותר), הסיכון בחברה גדול יותר. אלה המלווים כסף לחברה והרגישים לאיתנותה הפיננסית יעדיפו בחברה מנוף פיננסי נמוך במידת האפשר. מאידך גיסא, בעלי המניות מעוניינים בהפעלת הון חיצוני רב, עד גבול האפשר, כנגד הונם העצמי, כל עוד המנוף אינו מסכן את עצם קיומה של חברה זו. המסקנה היא שמנוף פיננסי גבוה מגדיל הן את הסיכונים בחברה והן את רווחיותה להון עצמי. דבר זה נכון כל עוד החברה מרוויחה מהפעלת נכסיה מעל לשיעור הריבית הממוצע של ההלוואות שלה כך שלאחר החזר הוצאות המימון נשאר רווח אשר יכול להיות מחולק בין בעלי המניות. הסיכון מתבטא בכך שאם החברה לא תצליח להביא רווחים בגובה שער הריבית הממוצע הרי שיהיו לה הוצאות מימון בלתי-מכוסות אשר יגרמו לאכילת הונה של החברה. המנוף הפיננסי הוא אפוא אחת הדרכים (אם כי לא היחיד) לבטא את הקשר בין הסיכון שנוטלים בעלי המניות לבין סיכוייהם לרווח, כאשר הם משתמשים ביחסים שונים של הון עצמי וחיצוני. שיקול נוסף שיש להביאו בחשבון הוא גורם המס. תשלומי ריבית נחשבים כהוצאה לצרכי חישוב המס, אך לא כן תשלומי דיבידנדים. המיסוי מגדיל עוד יותר את הפער בין מחיר ההון החיצוני ומחיר ההון העצמי.
כלכלה וסטטיסטיקה
לועזית: financial leverage
מנוף הקשור למבנה הון של חברה המשתמשת בפעילותה הן בהון עצמי והן בהון חיצוני. משמעותו - מספר השקלים שחברה מפעילה על כל שקל של הון עצמי. המנוף מוגדר כיחס בין סך ההתחייבויות של החברה לבין סך ההון וההתחייבויות (או סך כל הנכסים). במצב זה, אם לחברה הון חיצוני גדול והון עצמי (אקויטי) קטן, הרי לשינוי קטן ברווחי החברה, אם כלפי מעלה ואם כלפי מטה, יש אפקט ניכר על הרווח למניה. ככל שחלק ההון העצמי בחברה קטן יותר (מנוף פיננסי גדול יותר), הסיכון בחברה גדול יותר. אלה המלווים כסף לחברה והרגישים לאיתנותה הפיננסית יעדיפו בחברה מנוף פיננסי נמוך במידת האפשר. מאידך גיסא, בעלי המניות מעוניינים בהפעלת הון חיצוני רב, עד גבול האפשר, כנגד הונם העצמי, כל עוד המנוף אינו מסכן את עצם קיומה של חברה זו. המסקנה היא שמנוף פיננסי גבוה מגדיל הן את הסיכונים בחברה והן את רווחיותה להון עצמי. דבר זה נכון כל עוד החברה מרוויחה מהפעלת נכסיה מעל לשיעור הריבית הממוצע של ההלוואות שלה כך שלאחר החזר הוצאות המימון נשאר רווח אשר יכול להיות מחולק בין בעלי המניות. הסיכון מתבטא בכך שאם החברה לא תצליח להביא רווחים בגובה שער הריבית הממוצע הרי שיהיו לה הוצאות מימון בלתי-מכוסות אשר יגרמו לאכילת הונה של החברה. המנוף הפיננסי הוא אפוא אחת הדרכים (אם כי לא היחיד) לבטא את הקשר בין הסיכון שנוטלים בעלי המניות לבין סיכוייהם לרווח, כאשר הם משתמשים ביחסים שונים של הון עצמי וחיצוני. שיקול נוסף שיש להביאו בחשבון הוא גורם המס. תשלומי ריבית נחשבים כהוצאה לצרכי חישוב המס, אך לא כן תשלומי דיבידנדים. המיסוי מגדיל עוד יותר את הפער בין מחיר ההון החיצוני ומחיר ההון העצמי.
