תורת ערך על פי עבודה
כלכלה וסטטיסטיקה
לועזית: labor theory of value
תיאוריה האומרת שעבודה היא המקור של ערך ולכן הערך של כל מוצר או שירות תלוי בכמות העבודה שהושקעה וצבורה בו. תיאוריה זו הוצעה על ידי אדם סמית ופותחה על ידי דויד ריקרדו (ראה: תורת ערך על פי עלות ייצור), כלכלנים בני המאה ה-19, והפכה לאבן יסוד בתיאוריה של קרל מרכס. במודל הריקרדיאני נקבע המחיר ברמת העלות השולית - שאינה כוללת רנטה - וההון נתפס כהתגלמות עבודה של העבר. מרכס שִכלל את תורת הערך הריקרדיאנית ופתר חלק מהסטיות הנִצפות בין מחיר לערך. לפי קרל מרכס השכר אינו תשלום בעבור עבודה, אלא בעבור כוח העבודה. בחברה הקפיטליסטית כוח העבודה הוא סחורה, וערכו נקבע לפי כמות העבודה הנדרשת לייצורו. ערך החליפין של כוח העבודה, הקובע את רמת השכר, הוא כמות העבודה, בכסף או במוצרים, והדרישה לייצורו מחדש - כאשר המינימום הנדרש לקיומו של העובד ולחידוש כוחו אינו המינימום הנדרש לקיומו הפיזי, אלא שכר המאפשר לפועל להתקיים ברמת מחיה המקובלת בתקופה הנתונה. רמת המחיה עולה כאשר גדלה רווחת החברה ועושרה, ואז עולה גם ערך החליפין של כוח העבודה. תורת הערך של העבודה יכולה לחזות מראש מחירים יחסיים רק כשמתקיימות מספר הנחות: האחת, העבודה היא התשומה היחידה במחסור, ואילו קרקע והון הם תשומות חופשיות; והשניה, העבודה היא הומוגנית, כלומר: לכל עובד כישורים יחסיים זהים. אם ההנחה הראשונה אינה מתקיימת, העלות הריאלית תלוייה במחירי כל התשומות ובהרכבן ואם ההנחה השנייה אינה מתקיימת, יתמחו העובדים בתחומים שיש להם בהם יתרונות יחסיים. התעלמות מעובדות אלה תביא לעיוות בהקצאת גורמי הייצור ולצמצום בתפוקה. כללית, תורות ערך על פי עבודה אינן לוקחות בחשבון מספר גורמים חשובים, בהם: השפעת הביקוש על מחירים; הזמן הכרוך בתהליך הייצור; הריבית על ההון המושקע; העובדה שצריך יחסים שונים בין הון ועבודה לייצור מוצרים שונים; וכן העובדה שקיימת אפשרות להחליף הון בעבודה, ולהפך, כדי לקבל כמות מסוימת של מוצרים או שירותים. הכלכלנים הניאו-קלאסיים התנגדו לתיאוריה זו וטענו שהמחיר של מוצר או שירות אינו תלוי בכמות העבודה שהושקעה בו אלא בביקוש ובהיצע שלו בלבד.
כלכלה וסטטיסטיקה
לועזית: labor theory of value
תיאוריה האומרת שעבודה היא המקור של ערך ולכן הערך של כל מוצר או שירות תלוי בכמות העבודה שהושקעה וצבורה בו. תיאוריה זו הוצעה על ידי אדם סמית ופותחה על ידי דויד ריקרדו (ראה: תורת ערך על פי עלות ייצור), כלכלנים בני המאה ה-19, והפכה לאבן יסוד בתיאוריה של קרל מרכס. במודל הריקרדיאני נקבע המחיר ברמת העלות השולית - שאינה כוללת רנטה - וההון נתפס כהתגלמות עבודה של העבר. מרכס שִכלל את תורת הערך הריקרדיאנית ופתר חלק מהסטיות הנִצפות בין מחיר לערך. לפי קרל מרכס השכר אינו תשלום בעבור עבודה, אלא בעבור כוח העבודה. בחברה הקפיטליסטית כוח העבודה הוא סחורה, וערכו נקבע לפי כמות העבודה הנדרשת לייצורו. ערך החליפין של כוח העבודה, הקובע את רמת השכר, הוא כמות העבודה, בכסף או במוצרים, והדרישה לייצורו מחדש - כאשר המינימום הנדרש לקיומו של העובד ולחידוש כוחו אינו המינימום הנדרש לקיומו הפיזי, אלא שכר המאפשר לפועל להתקיים ברמת מחיה המקובלת בתקופה הנתונה. רמת המחיה עולה כאשר גדלה רווחת החברה ועושרה, ואז עולה גם ערך החליפין של כוח העבודה. תורת הערך של העבודה יכולה לחזות מראש מחירים יחסיים רק כשמתקיימות מספר הנחות: האחת, העבודה היא התשומה היחידה במחסור, ואילו קרקע והון הם תשומות חופשיות; והשניה, העבודה היא הומוגנית, כלומר: לכל עובד כישורים יחסיים זהים. אם ההנחה הראשונה אינה מתקיימת, העלות הריאלית תלוייה במחירי כל התשומות ובהרכבן ואם ההנחה השנייה אינה מתקיימת, יתמחו העובדים בתחומים שיש להם בהם יתרונות יחסיים. התעלמות מעובדות אלה תביא לעיוות בהקצאת גורמי הייצור ולצמצום בתפוקה. כללית, תורות ערך על פי עבודה אינן לוקחות בחשבון מספר גורמים חשובים, בהם: השפעת הביקוש על מחירים; הזמן הכרוך בתהליך הייצור; הריבית על ההון המושקע; העובדה שצריך יחסים שונים בין הון ועבודה לייצור מוצרים שונים; וכן העובדה שקיימת אפשרות להחליף הון בעבודה, ולהפך, כדי לקבל כמות מסוימת של מוצרים או שירותים. הכלכלנים הניאו-קלאסיים התנגדו לתיאוריה זו וטענו שהמחיר של מוצר או שירות אינו תלוי בכמות העבודה שהושקעה בו אלא בביקוש ובהיצע שלו בלבד.
