בסיס זהב
כלכלה וסטטיסטיקה
לועזית: gold standard
מערכת מוניטרית המבוססת על יחידות מטבע המוגדרות במונחים של זהב והנפקת מטבע נעשית רק כנגד כיסוי מלא של זהב. בשיטה זו מחלקת ההוצאה של הבנק המרכזי מתחייבת לקנות ולמכור כל כמות של זהב במחיר קבוע ליחידת משקל, כך שערך המטבע קבוע במונחים של זהב. כל מדינה שהשתמשה בשיטה זו הגדירה את הכמות הקבועה של זהב במטבע שלה והטביעה כמות זו של זהב ביחידה מוניטרית נוחה לשימוש, או כפולות שלה. שער החליפין של המטבעות של הארצות השונות נקבע על פי כמות הזהב שבכל מטבע. מידת הסטייה שהותרה בשווקי המטבע משער חליפין קבוע זה הוגבלה לתחום הצר של הוצאות משלוח הזהב משוק אחד לשוק שני. (ראה: נקודת זהב.) במידה שהיה כסף נייר בארצות בעלות בסיס זהב, הוא היה יכול להיות מומר לזהב בשיעור שנקבע בחוק. על פי שיטה זו היחס בין כמות שטרי הכסף שבמחזור לבין כמות הזהב במדינה היה מתווסת באופן אוטומטי. היתרון העיקרי של בסיס זה היה בכך שהוא קיים שער חליפין יציב שנקבע על ידי פעולות השווקים העולמיים בלי הגבלות מלאכותיות על תשלומים בינלאומיים. החיסרון של השיטה נבע מהעובדה שבידי הממשלה לא נותר כל מקום לגמישות בקביעת כמות אמצעי התשלום והשיטה כבלה ידיה בפעולות אנטי-מחזוריות. שינויים בהיצע הכסף נקבעו בראש ובראשונה על ידי מאזן התשלומים ולא על ידי רמת הפעילות הכלכלית. אם זרם זהב למדינה, היה על הבנק המרכזי להרחיב את היקף אמצעי התשלום, ולהפך. כלומר: תפקיד הבנק המרכזי היה סטטי והוא התעלם מבעיות של מחזור העסקים. התרחשויות בלתי-צפויות לגבי כמות ותפוקות הזהב גרמו לזעזועים אינפלציוניים או דפלציוניים. שיטה זו היתה נהוגה באירופה עד מלחמת העולם הראשונה (למשל באנגליה בין השנים 1821 ו-1914) ובארה"ב עד לתקופת השפל הגדול של שנת 1930 שלאחריה נשמרה שיטה מוגבלת של בסיס זהב לדולר עד שנת 1971.
כלכלה וסטטיסטיקה
לועזית: gold standard
מערכת מוניטרית המבוססת על יחידות מטבע המוגדרות במונחים של זהב והנפקת מטבע נעשית רק כנגד כיסוי מלא של זהב. בשיטה זו מחלקת ההוצאה של הבנק המרכזי מתחייבת לקנות ולמכור כל כמות של זהב במחיר קבוע ליחידת משקל, כך שערך המטבע קבוע במונחים של זהב. כל מדינה שהשתמשה בשיטה זו הגדירה את הכמות הקבועה של זהב במטבע שלה והטביעה כמות זו של זהב ביחידה מוניטרית נוחה לשימוש, או כפולות שלה. שער החליפין של המטבעות של הארצות השונות נקבע על פי כמות הזהב שבכל מטבע. מידת הסטייה שהותרה בשווקי המטבע משער חליפין קבוע זה הוגבלה לתחום הצר של הוצאות משלוח הזהב משוק אחד לשוק שני. (ראה: נקודת זהב.) במידה שהיה כסף נייר בארצות בעלות בסיס זהב, הוא היה יכול להיות מומר לזהב בשיעור שנקבע בחוק. על פי שיטה זו היחס בין כמות שטרי הכסף שבמחזור לבין כמות הזהב במדינה היה מתווסת באופן אוטומטי. היתרון העיקרי של בסיס זה היה בכך שהוא קיים שער חליפין יציב שנקבע על ידי פעולות השווקים העולמיים בלי הגבלות מלאכותיות על תשלומים בינלאומיים. החיסרון של השיטה נבע מהעובדה שבידי הממשלה לא נותר כל מקום לגמישות בקביעת כמות אמצעי התשלום והשיטה כבלה ידיה בפעולות אנטי-מחזוריות. שינויים בהיצע הכסף נקבעו בראש ובראשונה על ידי מאזן התשלומים ולא על ידי רמת הפעילות הכלכלית. אם זרם זהב למדינה, היה על הבנק המרכזי להרחיב את היקף אמצעי התשלום, ולהפך. כלומר: תפקיד הבנק המרכזי היה סטטי והוא התעלם מבעיות של מחזור העסקים. התרחשויות בלתי-צפויות לגבי כמות ותפוקות הזהב גרמו לזעזועים אינפלציוניים או דפלציוניים. שיטה זו היתה נהוגה באירופה עד מלחמת העולם הראשונה (למשל באנגליה בין השנים 1821 ו-1914) ובארה"ב עד לתקופת השפל הגדול של שנת 1930 שלאחריה נשמרה שיטה מוגבלת של בסיס זהב לדולר עד שנת 1971.
